Diario del proyecto החיות של בית ספר אלונים

לא כתבתי הרבה זמן. האמת נכנסנו קצת לשגרה. נדידת הסתיו פסקה, ציפורי החורף - בייחוד אדומי החזה ועלוויות החורף - פצחו בשירת אביב ובישרו את בוא ההתחממות הגלובלית במלוא עוזה. חרקים ועכבישים מסתערים על רשימת בית הספר כאילו לא דצמבר. כבר איבדנו את הספירה של כל כיתה אבל אנחנו מתקרבים ל-200 מינים שונים של חיות בשלושה חודשים וכמעט הכול בין הגדרות, בשטח מצומצם מאוד. עוד לא ראינו זיקית בתוך בית הספר עצמו, אבל אחת קטנטנה חיכתה לי בערב ליד הבית ועשתה קולות של ענף. גינת פרחי הבר משתוללת ומלבלבת ועוד כמה שבועות תתחיל לפרוח. הפרפרים כבר מחבבים אותה, ואינשאללה מכאן זה רק יילך וישתפר. אנחנו עובדים עכשיו על מובייל ענק עם כל החיות שמצאנו ונתלה אותו בלובי הכניסה של אלונים. מקווה לעבוד עליו עם הילדים בימי הגשם, רק שאין כאלו בינתיים. אה, ומיה מא' 2 מצאה בהפסקה עטלף פירות גוסס. נאלצתי להכריז על מותו. ככה זה בטבע עירוני. אוסיף ואעדכן

באמצע השבוע ירד קצת גשם אז ניצלתי את ההזדמנות כדי לגרור את התלמידים לחדר הטבע שאנחנו בונים לנו בקומה האחרונה. על הקיר תלינו צילום רחפן ענקי (תודה לניב, אבא של עידן) שצילמנו בתחילת השנה ועליו אנחנו נועצים סיכות וחוטים שמובילים לכל החיות שכל ילד מצא. הלוח מתמלא מהר בסיכות ומתחיל להיראות כמו קיפוד. ובאמת הילדים ואלירז מצאו בחצר קיפוד מצוי נגוע בסקביאס. למחרת הוא חיכה לי מטושטש על השביל בצהרי היום - ולא היתה ברירה אלא לקחת אותו לבית החולים לחיות בר בתקווה שיבריא מהר ונשחרר אותו עם הילדים. עוד דברים שקרו השבוע: לבנית קטנה עברה מעלינו פעמיים, בוקר אחרי בוקר וצולמה. שתי אנפיות בקר היו זריזות יותר ולא צולמו. עורבים אפורים עשו את המוות וכנראה תלשו נוצה לניצה המקומית. מצאתי דררה צהובה. שמעתי לא מעט אדומי חזה וסבכי שחורי ראש. ניסיתי לאתר אותם עם ג' 1 בשיעור בונוס שהם קיבלו אבל כל מה ששמענו זה את תלמידי ג' 1 אומרים אחד לשני להיות בשקט. בשבת בבוקר, בשש וקצת, הצלחתי לצלם בלי פוקוס את אחד מאדומי החזה האלה, אבל אני חייב שהילדים יראו אותו, לא יודע איך. על הפיקוס שבתחילת רחוב ברש הבליח לרגע סבראש! אה, והכי חשוב, הפרח הראשון פרח בגינת הפרפרים שלנו!! ארכובית קרקפתית, אם הבנתי נכון. נמשיך לעקוב

טוב, גם א' 1 לא היו בעניין השבוע. קצת אחרי שיואב או ליאם צעקו עליי לצלם את הנמלה איבדו גם הם עניין והשאירו אותי די לבד בגינה הקהילתית. הם הסכימו באופן חריג לא להיכנס לשטח המגודר שבו שתלנו וזרענו את פרחי הבר שיביאו לנו פרפרים באביב, ובאמת, שבוע אחרי הגשם הראשון הניצנים הראשונים כבר התחילו לבקוע מהאדמה ואני התרגשתי כמו בלידה. טוב קצת פחות. אחרי השיעור לא הלכתי הביתה. היה יום שמשי ולא הצלחתי באמת לעזוב את העמדה. עליתי למרפסת בקומה 2, רק כדי להיתקל בלהקת הזרזירים הראשונה של בית הספר עוברת מעל הראש. ירדתי למטה והילדים צעקו לי לבוא מהר כי הם מצאו עכביש ענק. מישהי מב' 1 הסבירה לי שזה זאבן מסוג טרוכוזה, כמו זה שהיא קיבלה לעשות עליו את דף העבודה, ושהוא חי וצד על האדמה. היא צדקה, כמובן. הראיתי לה שזו בעצם הזאבנית שכבר ראינו ביום רביעי, שעל הגב שלה המון המון עכבישונים, וכמה טוב לראות את כולם עוד אתנו. אחר כך ראינו מין צרעה שחורה מוארכת חופרת באדמה הרטובה, רק כדי לגלות שזה בעצם זבוב גדול, ייבוא מאמריקה, בשם המקורי חייל שחור. חגב גדול וציקדה קטנה העשירו את הגינה גם הם. אבל הכי יפים היו שני פרפרים לבנים שהתעופפו במחול מעל שרידי הגינה הקהילתית. לבנין משויש ולבנין צנון הסכימו סופסוף להצטלם. רק נמפית הסרפד, חמקמקה שכמוה, הבליחה להרף עין מעל לרשת הצל - ונעלמה מהר מדי בפעם השנייה. בפעם השלישית אני מקווה שזה ייגמר אחרת.

כולם היו הפוכים היום. הילדים היו עצבניים וחסרי סבלנות. העננים גם. ומודה שגם לי היו ימים מרוכזים מאלה. אבל את הטבע שום דבר לא עניין. לא הרעש, ולא הבוץ, ולא זה שהחמודים מא' 3 לקחו לי את כל הפלסטיקים עם החרקים והעכבישים באמצע השיעור בלי לשים לב שיש בפנים חיות, כדי לחפש עוד חיות, ובסוף נשארו בלי כלום. א' 2 וג' 2 לעומת זאת היו יעילים יותר. שתי הנפות של רשת הפרפרים הציפו אותנו בחיות שעוד ייקח שבועות למיין. אבל הדבר העיקרי שיישאר לי, ולחלק מהילדים מהבוקר הזה, זו הזאבנית עם כל העכבישונים שלה על הגב. לראות את זה דרך עדשת המצלמה זו חוויה שקשה להישאר אדיש אליה. וגם לא לכל גמלי השלמה, בכל שלבי הגלגול, שהחליטו פתאום לצאת החוצה ולהיעמד על הקיר, מקווים לתפוס משהו לנשנש רגע לפני שהגשם חוזר. היה משהו מופקר ולא ממושמע בבוקר הזה בטבע, ולא תמיד זה דבר רע. ושוב, מתנצל על הבוץ שהכנסנו לבית ספר כשהגשם תפס אותנו בהפתעה.

וואי איזה יום זה היה. הלה, אמא של נדב מא' 2, הגיעה ראשונה למשימת הקמת הגינה. אחריה הגיעה ג' 2 ואחריה, די נמוך באוויר מעלינו, להקה של קא'קים שמאוד התעצבנו כשחמישה בזים מצויים החליטו לצוד חרקים מעופפים דווקא מעל בית הספר. לא יודע מה במקום הזה ממגנט דורסים אבל לא יכול להתלונן. בהדרגה נעלמו הציפורים והופיעו עינב, אמא של דן, ונעמי, אמא של נדב מא' 3. אחריהן הופיעו היבלות בידיים. ארבע כיתות בזו אחר זו עדרו, גירפו, הכינו פצצות זרעים, ניפצו אותם על הקרקע, שתלו, זיבלו והישקו. זאת ההזדמנות להתנצל בפני עובדת הניקיון של בית הספר וכל הצוות על מה שהשארנו אחרינו, ובפני שאר ההורים על מה שהילדים הביאו איתם בנעליים, על המכנסיים ועל החולצות. לקראת חמש כבר לא ראיתי בעיניים, כשבחורצ'יק מב' 1 רץ אליי ואמר שהם מצאו חיפושית ושאני חייב לבוא לראות. אמרתי לו שהחיות בשביתה אבל הוא התעקש. על אחד מאדני הבטון נח חרק שחור גדול עם מחושים של ג'וק ושנצים ארוכים מאחור. מזל טוב, איתן טולדו, זכית בצרצר הראשון לבית הספר. איזו דרך מושלמת להדחיק בחירות שהיו

אבל למה אתה עוקר אותם? הילדים של ב' 2 פתחו איתי את הבוקר בחשדנות. דיברנו על גינת הפרפרים קצת אבל כשזה התחיל להתגשם היו חריקות. הם לא הבינו למה לעקור שיחי תרבות כדי לפנות מקום לשתילים והמון הזרעים שהבאתי רק יום קודם ממשתלת זרעים מציון. הסברתי להם שאנחנו לא פוגעים בצמחים האלה אלא רק מזיזים אותם לחלק אחר בחצר, לפנות מקום לצמחים טבעיים שפעם היו פה. צמחים שאולי יביאו אליהם באביב פרפרים וחרקים מעופפים. החשדנות התחלפה בהבנה ובסוף באמון, ואז גילינו כמה כיף זה לעקור. ואז גיליתי כמה כואב זה לעקור שיח שגם מתנגד ומחזיר מלחמה לגב התחתון שלי. ואחר כך עוד לסחוב לוחות שיש כבדים ולרצף להם שביל, שלא ידרכו על הזרעים והשתילים. גמרתי את היום מאושר אבל על ארבע. דרך מושלמת להדחיק בחירות מתקרבות. פה ושם מצאנו גם חיות

הדורסים נעלמו כמו שהופיעו. השמים התבהרו והטבע נסוג להרגלים הישנים שלו. לקח לכיתה א' 1 קצת זמן להגיע למגרש המשחקים המשותף שלנו, וגם אז כולם היו עדיין מרוגשים מיום ההולדת של בר (איזה שם יפה). ובכל זאת יצא לנו להסתובב קצת יחד ולמצוא לא מעט. את הכסופי דק הפסים שהקים רשת יפהפייה על שיח הפלקטרנטוס, זבובים ועכבישים אחרים שהסתתרו בין העלים, גמל שלמה חיוור, שבלול שדה ופתאום הדררה צועקות מעלינו, מבריחות נקבה של בז מצוי שהעזה להתיישב על אותה אנטנה. שחף צהוב רגל עם עין בהירה חותך את האוויר ונעלם, והנה השיעור נגמר. שחררנו את העכבישים חזרה לשיח, הילדים רצו ליומולדת ואני עצרתי ליד השער של יוסי. היה לי חשבון לסגור, והפעם לא התכוונתי לוותר. אחרי עשר דקות ראיתי אותה. הלטאה הזריזה שעד היום שיחקה איתנו מחבואים וניצחה תמיד, יצאה להשתזף על קיר בית הספר. חייכי למצלמה, עכשיו גם את כוכבת. שבת שלום

בהתחלה התלבטנו אם לצאת החוצה. גשם חזק שטף את החצר וחשבנו שנבלה את היום בכיתה. אבל אז יצאה השמש, האוויר התמלא בחרקים, החלזונות יצאו מהחורים, כאילו כל הזמן הזה הסתובבו כאן בינינו והיה ברור שהיום הזה יהיה מלא בהפתעות. אבל אף אחד לא ציפה למה שהתרחש לקראת סוף השיעור של א' 3. בבת אחת השמים התמלאו דורסים - איות, עקבים, בזים וחיוויאים, והמורה, שזה כנראה אני, התחיל אבד עשתונות. הילדים עוד לא הבינו מה ההתרגשות, סך הכול כמה נקודות חומות בשמים, וניסו להזיז אותי לצלם שבלולי גינה לפני שהם יברחו, אבל העיניים כבר היו תקועות עמוק בשמים, דרך עדשת המצלמה. לפני שהפרויקט הזה התחיל היה לי חלום אחד להגשים, שנראה לי בדיוני לחלוטין - לראות נשר מעל בית הספר באמצע רמת אביב. מה הסיכוי שדבר כזה יקרה? ומה הסיכוי שביום אחד יעברו לי מעל הראש ,גם נשר, גם עוזנייה שחורה, גדולה אפילו יותר ממנו, וגם בזים נודדים, בז אדום, עיטי חורש ועיטי צפרדעים, עקבי חורף ועקבים עיטיים, ונדירה מכולם - איה מזרחית. בסוף היום הזה, אחרי שהילדים כבר מזמן הלכו לצהרון, התמוטטתי על המרפסת ולא הפסקתי לספור ציפורים נודדות. למטה, הבולבולים והמיינות לא הפסיקו לצוד טרמיטים מעופפים באוויר. הבזק כתום הסגיר שחכלילית עצים יפהפייה, נודדת מאוחרת, הצטרפה גם היא למסיבה. אין ימים כאלה גם לצפרים ותיקים, גם לא במוקדי הנדידה הכי חמים בישראל. מי חלם שכדי לראות את הנדידה הכי מרשימה צריך רק ללכת לבית ספר ולהרים עיניים לשמים?

ידעתם שיש צמח כזה שקוראים לו פלקטרנטוס? ידעתם שבערך כל הפשפשים של העולם מתים עליו? בדיוק חזרנו השבוע לשיעורים אחרי הפסקת חגים ארוכה מדי (כיתות ב' יחכו לשבוע הבא לצערי) והסתערנו על הגינה הקהילתית או מה שנשאר ממנה. המקום הוא פשוט גן עדן לחרקים וכמה הנפות של רשת פרפרים הביאו שלל עצום וצבעוני, שנחקר עכשיו על ידי טובי המוחות במוזיאון הטבע באוניברסיטת תל אביב. המומחים שם הסכימו לעזור לנו בהתנדבות ולנסות להבין מהבעצם יש לנו פה מתחת לאף. זה ממש לא מובן מאליו כי כל חרק כזה זו מלאכה מאוד מסובכת, ומגיעה להם תודה ענקית. בזכותם ובזכות התלמידים גילינו כבר יותר מ-100 מינים של חיות, בחודש הראשון של הפרויקט רק בשטח בית הספר. לא חלמתי שזו תהיה ההתחלה. בינתיים, מעלינו, ממשיכים לעבור עופות דורסים די מפתיעים, כשכל הזמן העורבים והדררות המקומיים (סוג של) מבריחים אותם מכאן בצרחות. צריך רק לפתוח אוזניים ולהרים את הראש לשמיים.

הוא שכב פצוע על רצפת מגרש הספורט. האמת, במצב לא טוב. הפוך על הגב, מחושים זזים באוויר בחוסר ישע. זה היה בוקר אפור, דל מאוד בציפורים וחרקים מעופפים. אבל כל הכיתה התרכזה סביבו. בהתחלה חשבו להרוג אותו. הנמלים הבנאיות התרוצצו סביבו, בודקות את הסחורה. אבל אז הבנו שגם הוא יצור חי. ארי החליט שצריך לשמור עליו, וגם על הנמלים. הוא דאג להרחיק סקרנים וחשב אולי לשים לו פלסטר, למדוד לו חום או לקרוא לאמבולנס. בשיעור שלנו לא הורגים חיות, גם אם לא תמיד מצליחים להציל אותם. רגישות חדשה נולדת, ואולי היא כל הזמן היתה שם. לא למדנו היום הרבה על חיות, אבל משהו כן נשאר איתנו מהיום הזה. שבת שלום